פסק-דין בתיק ת"א 992/05

1.         התובע, יליד 8.2.1976, תושב צפת, נפגע בתאונת דרכים מיום 11.9.2003 (להלן - התאונה) כאשר נהג בקטנוע ללא ביטוח והתנגש במכוניתו של הנתבע, שהורשע בפלילים בגין גרימת התאונה ברשלנותו.

            כמתחייב מן הנתונים הנ"ל, יש לפסוק לתובע את הפיצויים להם הוא זכאי בגין פגיעתו בתאונה, ובשונה מן הרגיל, יש להעריך את הפיצויים, ולפוסקם, במקרה דנן, על יסוד הוראותיה של פקודת הנזיקין, שכן לא חלות על התאונה הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ותקנותיו.

            החייבים בפיצויים הם הנתבע, שגרם לתאונה ברשלנותו, ומבטחתו, הנתבעת.

2.         ההליך הפלילי נגד הנתבע התנהל בת"פ 1047/04 של בית משפט השלום בצפת. בכתב האישום באותו תיק מפורט כי בתאריך 11.9.03 בשעה 15:30 נהג הנתבע ברכב מתוצרת פולקסוואגן בצפת, משמאל הגיע הקטנוע, הנתבע נהג ברכבו בחוסר זהירות, בכך שיצא ממפרץ החניה ונכנס אל הכביש מבלי לתת זכות קדימה לקטנוע, חסם את דרך הנסיעה של הקטנוע, וגרם להתנגשות בין שני כלי הרכב. כתוצאה מכך, כך אומר כתב האישום, רוכב הקטנוע, הוא התובע, נפגע קשה ונגרמה לו חבלה של ממש לרבות שברים בבסיס הגולגולת ובאף, והקטנוע ניזוק.

            כתב האישום ייחס לנתבע עבירות אלה: נהיגה בחוסר זהירות - עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 + ס' 38(3)+68 לפקודת התעבורה; גרימת נזק - עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה + סעיף 38(3)  לפקודת התעבורה וכן אי מתן זכות קדימה - עבירה לפי תקנה 64(א)(3) לתקנות התעבורה + סעיף 38(3) + 68 לפקודת התעבורה.

            ביום 23.3.05 חזר בו הנתבע מכפירתו בעובדות המפורטות בכתב האישום, הודה בנטען כלפיו בכתב האישום, הורשע בביצוע העבירות הנ"ל, ונגזרו עליו קנס בסך 700 ש"ח  ופסילה על תנאי של רשיון הנהיגה לתקופה של 4 חודשים למשך שנתיים.

3.         ההליך הפלילי מחייב את המסקנה כי הנתבע גרם לתאונה ברשלנותו, בכך שיצא ממפרץ החניה אל הכביש למרות הקטנוע המתקרב ובכך ביצע עוולה של רשלנות (ר' ס' 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). להערת בית המשפט בתיק הפלילי כי "מטיעוני הצדדים למד אני, כי בבסיס הסדר הטיעון עמד שיקול ראייתי הקיים בתיק זה", אין כל משקל לצורך ההסתמכות על ההוראה של ס' 42א הנ"ל. יש לדחות מכל וכל את טענות הנתבעים כאילו הנתבע לא היה יכול למנוע את התאונה וכאילו הוא "לא התרשל במאום" (עמ' 4 לסיכומי הנתבעים).

4.         כל שנותר לנתבעים לטעון, בשאלת האחריות, הוא לרשלנות תורמת של נהג הקטנוע. הנתבעים ניסו להראות כי התאונה נגרמה מחמת רשלנותו תורמת של התובע, עד כי, לשיטתם, מדובר באשם מכריע מצידו. זאת ניסו הם לבסס בראיות שהוגשו ובדברי העדים ששמעתי לעניין זה: התובע ,הנתבע ובוחן התנועה רס"ר יהונתן חדד, שקבע  בדו"ח הבוחן נ/2 כי "רכב א' יצא מהחניה כאשר אין לו שדה ראיה לצד ימין כלל " וכי "הנהג השני התנגש בו עוד לפני שיספיק להגיב ... ולכן קבעתי כי הגורם לתאונה הינו פעולת (טעות?) אנוש מצד נהג רכב א'", הוא הנתבע.

            הבוחן העיד עוד, ואמר: "דעתי היא כי האשם הבלעדי הוא במכונת הפרטית כי רוכב הקטנוע נוסע לתומו בכביש הראשי ולא מצאתי ממצא בדבר המהירות שלו וכו' וגם אם מצאתי כי נסע מהר במקרה הכי גרוע היה מקבל דוח טכני על עבירת מהירות. הוא לא אמור לצפות שרכב יפתיע אותו מצד ימין ועצם קרות התאונה זה תגובה אינסטינקטיבית של רוכב הקטנוע הדו גלגלי שהיציבות שלו היא לא כמו מכונית וכל תזוזה קלה עלולה לגרום לאיבוד השליטה בקטנוע כפי שקרה כאן. ... היתה זו תאונה בלתי נמנעת כי המרחק הוא קצר מאוד.   ... בלם הקטנוע, איבד שליטה ונכנס בו." (עמ' 47).

            אף אם הקטנוע זיגזג כדי למנוע את התאונה, וכדי לנסות ולהימלט ממכוניתו של הנתבע שחסמה לפתע את דרכו בכביש בנוסעו בירידה, אין בכך רשלנות. גם אם נסע הקטנוע במהירות של 50 קמ"ש, ונראה לי סביר כי נסע במהירות נמוכה יותר, גם בכך איני רואה אי זהירות או רשלנות תורמת של התובע.

אין במה שהובא בפני כדי לשכנע אותי כי היתה מצד התובע התרשלות בנהיגת הקטנוע בעת התאונה. לא באשר למהירות נסיעתו, לא באשר לתשומת לבו לנעשה בכביש ולא באשר לתגובתו המיידית ממש לפני ההתנגשות. הוא לא היה יכול למנוע את התאונה; לסטייה מן הנדרש באשר להעדר הביטוח אין קשר סיבתי - משפטי לגרימת התאונה, ובנסיבות אלה יש להטיל על הנתבעים את החובה לפצות את התובע, באופן מלא, בלא לייחס לתובע רשלנות תורמת.

5.         ממקום התאונה נלקח התובע לבית החולים ע"ש רבקה זיו בצפת, שם אושפז ונותח. הוברר כי נגרמו שבר בבסיס הגולגולת, שבר באף, פגיעה מוחית, שבר ברגל הימנית, ועוד, הכל כמפורט ברשומות הרפואיות ובחוות הדעת הרפואיות שנערכו על ידי רופאי הצדדים.

6.         התובע מסתמך על קביעות הרופאים האלה:

[א]        ד"ר אלכסנדר מיזרוחין, פסיכיאטר, העריך בחוות דעתו (ת/5) מיום 29.8.05 כי כתוצאה מן התאונה התפתחה אצל התובע תסמונת פוסט טראומטית קשה, "ואף אפשר לראות סימנים של התפתחות פגיעה אישיותית מסוג הפרעת אישיות אורגנית" וכי "פגיעותיו הנפשיות והגופניות מגבילות בצורה ניכרת את הסתגלותו התעסוקתית החברתית והמשפחתית". הוא העריך כי נכותו עולה לשיעור של 50 אחוזים לפי ס' 34 ה' - ו' למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

[ב]        פרופ' יואכימס בדק את מצבו של התובע בגלל הפגיעה באפו. בחוות דעתו ת/4מיום 2.4.07 הוא מסביר כי נגרם לתובע שבר מרוסק בעצמות האף שהוחזרו אמנם לקוו האמצע אך נותרה סטייה ניכרת של מחיצות האף שהביאה לשינוי ניכר של האף החיצוני ולהפרעה בנשימה. פגם זה מצדיק 20 אחוזי נכות בגלל "שינוי צורה חיצונית של האף עם הפרעה בנשימה לפי הסעיף 69(1)(ב) למבחנים". כמו כן הוא העריך נכות של 5 אחוזים בגלל אובדן חוש הריח והטעם לפי ס' 69(3)(ב) למבחנים.

[ג]         ד"ר בלנקשטיין, אורטופד, העריך בחוות דעתו ת/3 כי התובע זכאי ל 10 אחוזי נכות בגלל הפגיעה בברך הימנית, לפי ס' 35(1)(ב) למבחנים וכן לנכות של 10 אחוזים נוספים לפי ס' 75 למבחנים בגלל הצלקות המכאיבות באגן השמאלי ובשוק הימנית, בה הושתלה מתכת שבעתיד תצריך ניתוח נוסף.

סה"כ נכותו המשוקללת של התובע, לפי עמדת המומחים הרפואיים מטעמו היא בשיעור של 69.22 אחוזים.

5.         הנתבעת הביאה בפני את עמדת רופאיה:

            [א]        הפסיכיאטר ד"ר מלב ציין בחוות דעתו נ/5 כי התובע הוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כנכה, נפשית, בשיעור של 30 אחוזים ואובחן כסובל לא רק מתסמונת פוסט טראומטית אלא גם כבעל אישיות גבולית הלוקה בפיגור שכלי גבולי. לדעתו, בגין התאונה זכאי התובע לנכות נפשית בשיעור של 20 אחוזים.